‘The existence of the terrible in every particle of the air. You breathe it in as part of something transparent; but within you it precipitates, hardens, acquires angular, geometrical forms in among your organs; for all the torments and horrors suffered at places of execution, in torture chambers, in madhouses, in operating theatres, under the arches of bridges in late autumn – all this is possessed of a tenacious permanence, all of it persists and, jealous of all that is, clings to its own frightful reality. People would prefer to be able to forget much of it; sleep files away gently at the grooves in the brain, but dreams drive it away and trace the lines anew. And they wake, panting, and dissolve the gleam of a candle in the dark, and drink  in the half-lit solace as if it were sugar water. …’ 

From: Rainer Maria Rilke, The Notebooks of Malte Laurids Brigge, p. 53.

הקטע הנ"ל מתקשר לציור 'מבט אוויר' (2016) ומתאר בדיוק את ההרגשה-זכרון שממנה נוצר הציור. הקיום של הנורא בכל חלקיק אוויר. אנחנו נושמים את אותו אוויר; האוויר (אם אפשר לקרוא לזה כך) במחנות ההשמדה במלה"ע השנייה, האוויר שהיה בליל ההתקפה על סמח' באפריל 1948, האוויר שהיה כשבאתי לבקר במקום בו הייתה פעם העיירה, עומדת על אספלט במגרש חנייה בקיץ 2009.  'את/ה נושמ/ת אותו כמשהו שקוף אך בתוכך הוא מתגלגל, מתקשה, מקבל צורות זוויתיות, גאומטריות בתוך כלי הגוף האורגניים'. (מתוך: רשימותיו של מאלטה לאורידס בריגה, 1909. כאן תרגום שלי. ינג).