This quote
connects with my painting Air’s Gaze (2016), describing the
feeling-memory, the source from which it was ‘born’. ‘The existence of the terrible in every
particle of the air’ writes Rilke. We breathe the same air; the air (if you can
call it that) at the Nazi concentration camps in WWII, the air at the night of
the attack on Samakh in April 1948, the air when I visited the place where this
town used to be, as I stood on the asphalt of the car-park in the summer of 2009.
‘You breathe it in as part of something transparent; but within you it
precipitates, hardens, acquires angular, geometrical forms in among your organs’.
Monday, 5 December 2016
‘The existence of the terrible in every
particle of the air. You breathe it in as part of something transparent; but
within you it precipitates, hardens, acquires angular, geometrical forms in
among your organs; for all the torments and horrors suffered at places of
execution, in torture chambers, in madhouses, in operating theatres, under the
arches of bridges in late autumn – all this is possessed of a tenacious
permanence, all of it persists and, jealous of all that is, clings to its own
frightful reality. People would prefer to be able to forget much of it; sleep
files away gently at the grooves in the brain, but dreams drive it away and
trace the lines anew. And they wake, panting, and dissolve the gleam of a
candle in the dark, and drink in the
half-lit solace as if it were sugar water. …’
From: Rainer Maria Rilke, The
Notebooks of Malte Laurids Brigge, p. 53.
הקטע הנ"ל
מתקשר לציור 'מבט אוויר' (2016) ומתאר בדיוק את ההרגשה-זכרון שממנה נוצר
הציור. הקיום של הנורא בכל חלקיק אוויר. אנחנו נושמים את אותו אוויר; האוויר (אם
אפשר לקרוא לזה כך) במחנות ההשמדה במלה"ע השנייה, האוויר שהיה בליל ההתקפה על
סמח' באפריל 1948, האוויר שהיה כשבאתי לבקר במקום בו הייתה פעם העיירה, עומדת על
אספלט במגרש חנייה בקיץ 2009. 'את/ה
נושמ/ת אותו כמשהו שקוף אך בתוכך הוא מתגלגל, מתקשה, מקבל צורות זוויתיות,
גאומטריות בתוך כלי הגוף האורגניים'. (מתוך: רשימותיו של מאלטה לאורידס בריגה, 1909. כאן תרגום שלי. ינג).
Sunday, 18 September 2016
My
main method of painting is pulling threads from old bed-sheets and arranging them
on the canvas between layers of colours. When the paint dries the threads are
removed, leaving their traces as part of the image. This echoes the experience
of the maternal body and subject in the sense that there is a body within a
body for a duration of nine months, then one body comes out of the other. What
traces are left in the maternal body and how maternal subjectivity is affected by
these traces?
In
my studio I filmed myself performing with one of my painting (entitled: ‘A Bullet-proof
vest or Tzi-tzit?’ 2016). More specifically, I removed the threads and
placed them on my face; however, I positioned the camera in a way that it
captured my body only; the face is cut-off by the frame. This creates an
opportunity to observe the relationship between the body of the painting, my
own maternal body and subjectivity.
Tuesday, 5 July 2016
כן. זאת טכניקה שנבנת על טקס התאבלות יהודי של קריעת הבגד, אך גם על דברים אחרים. תודה על ההתעניינות, גלי. עכשיו אכתוב גם באנגלית.
The question here is about the technique of placing threads between layers of paint. I develop this technique based on the Jewish ritual of mourning which includes tearing one's clothes, as well as on other things.
From: FB exchange, 5.7.2016
The question here is about the technique of placing threads between layers of paint. I develop this technique based on the Jewish ritual of mourning which includes tearing one's clothes, as well as on other things.
From: FB exchange, 5.7.2016
חוטים שנפרמו מסדינים ישנים מונחים בין שכבות צבע. כשהצבע יבש החוטים מוסרים ומשאירים סימנים בחומר. מעין 'דיאלוג' בין קנווס (כל מה שהוא מסמל) והחוטים עם כל הדברים שהם מעלים
The question was about the use of threads. The answer was: 'threads which were pulled from old bed-sheets had been placed between layers of paint. When the paint dries the threads are pulled off the canvas, leaving traces in the material. It is a kind of 'dialogue' between canvas (and all that it symbolizes) and the threads, with all the associations that they provoke.'
From: FB exchange 4.7.2016
The question was about the use of threads. The answer was: 'threads which were pulled from old bed-sheets had been placed between layers of paint. When the paint dries the threads are pulled off the canvas, leaving traces in the material. It is a kind of 'dialogue' between canvas (and all that it symbolizes) and the threads, with all the associations that they provoke.'
From: FB exchange 4.7.2016
Monday, 4 July 2016
A bullet-proof vest or Tzitzit?, Oil on canvas, 2016
"I've got something worth selling here" ...
"What is it?" ...
"This is a real protective jacket," the soldier said. "A bullet-proof vest, lightweight. It's got small plates inside reinforced with fiber-glass." ...
"It's really useful for a fighter," the soldier said. "Something special. My mother sent it to me from London," he went on. "As I said, it's something special. She was afraid I'd be killed and this was the only thing she could find to protect me. Apart from her prayers."
From: Yahya Yakhlif, A Lake Beyond the Wind
Tuesday, 31 May 2016
Monday, 30 May 2016
ציוריי 'פמניזציה של
אספלט' מתייחסים למקום בו עמדה פעם סמח' וכיום יש שם מגרש חנייה במיוחד על יד תחנת
הרכבת ההיסטורית שציינה את הגבול בין פלסטינה וסוריה.
The group of paintings entitled 'Feminization of Asphalt' relates to the place where Samakh once stood. Today in place of the Palestinian town there is a large car-park near the historic railway station which marked the border between Palestine and Syria
The group of paintings entitled 'Feminization of Asphalt' relates to the place where Samakh once stood. Today in place of the Palestinian town there is a large car-park near the historic railway station which marked the border between Palestine and Syria
YNG, Feminization of Asphalt or Samakh undone
Oil on canvas, 42 x 30cm, 2015
פמניזציה של אספלט או פרימת סמח', שמן על בד
This clip describes the process of making cotton threads
W. J. T. Mitchell: “objects are the way things appear to a
subject – that is, with a name, an identity, a gestalt or stereotypical
template. … Things, on the other hand, … [signal] the moment when the object
becomes the Other, when the sardine can looks back, when the mute idol speaks,
when the subject experiences the object as uncanny and feels the need for what
Foucault calls ‘a metaphysics of the object, or, more exactly, a metaphysics of
that never objectifiable depth from which objects rise up toward our
superficial knowledge.’ “
From: Jane Bennett, Vibrant Matter, a political ecology
of things, Duke University Press, Durham and London, 2010, p. 2.
הציור מוגדר כדיאלוג שמצטייר
בין שני בדים: הראשון הוא בד הקנווס המתוח על המסגרת והשני הוא בד הסדין הפרום ש'נותן'
חוטים בנדיבות ושפע. המכחול מוחלף בחוטי הסדין. אמצעי הציור משתנה מטכנולוגיה
מוכרת, פטריארכלית (המכחול), לטכנולוגיה נשית-סובייקטיבית-מטרנלית. החוטים שווים
בדרך בנייתם, כולם חוטי כותנה שנוצרו בטכנולוגיה פטריארכלית, במכונה. אולם, כאשר
אני מתחילה את הדיאלוג עם בד הסדין, כל חוט נפרם בהתאם לכח משיכה משתנה, אחד נפרם
בשלמותו, שני נקטע באמצע או בכל נקודה אחרת. אני טובלת את החוט, או קבוצת החוטים,
בצבע ומניחה על הבד. כל הנחה שונה מקודמתה לפי תנועת היד והגוף (אני מציירת
בעמידה). לפעמים אני נעזרת בסכין הערבוב כדי להניח את החוטים, לפעמים אני מחזיקה
בקצה. החוט, בניגוד לשער המכחול, גמיש וקל, רוקד ומסתלסל באוויר ואין לי מושג איפה
ינחת. כך נכנס לתהליך הציור אלמנט המקריות שמוכר ומרכזי לנסיון המטרנלי, החל מהרגע
שהזרע 'בוחר' בייצית. כך מיודע הציור אודות הנסיון המטרנלי. אני מגלה מנעד
אפשרויות ציור עם חוטים פרומים: ציור עם גוש חוטים, עם חוט בודד, בשתי ידיים – כל
יד אוחזת בקצה חוט, יצירת כתם חוטי, יצירת קו בודד, יצירת קו עבה כשהחוט עמוס צבע
נוזלי, יצירת קו דקיק כשהחוט מכוסה צבע לא מדולל, יצירת קווים מעוגלים, יצירת
צורות עגולות ומעוגלות מלאות תנועה.
מתוך: יומנה של ima
The painting is defined as a dialogue that takes place between two fabrics: first, the canvas which is stretched over a stretcher.
Second, the threads which are taken from an old bed-sheet. Instead of a brash I use threads. Although they were produced by a patriarchal technology when I begin this dialogue with the bed-sheet each thread is pulled with different force. Some come out as whole while others break. I dip a thread or a knot of threads in paint then place on the canvas. Each time a different mark is produced. I hold the thread at one end; it 'dances' in the air and I can't predict where it will land. The element of chance echoes the maternal experience, from the moment a sperm 'chooses' an egg onward. I discover a wide range of possibilities of mark making with the threads: painting with a knot of threads, with one thread, holding a thread with both hands, creating a thick mark when the thread is loaded with paint, creating a thin mark when the paint on the thread is less diluted, creating circular lines, circular shapes full of movement.
From: ima's diary
מתוך: יומנה של ima
The painting is defined as a dialogue that takes place between two fabrics: first, the canvas which is stretched over a stretcher.
Second, the threads which are taken from an old bed-sheet. Instead of a brash I use threads. Although they were produced by a patriarchal technology when I begin this dialogue with the bed-sheet each thread is pulled with different force. Some come out as whole while others break. I dip a thread or a knot of threads in paint then place on the canvas. Each time a different mark is produced. I hold the thread at one end; it 'dances' in the air and I can't predict where it will land. The element of chance echoes the maternal experience, from the moment a sperm 'chooses' an egg onward. I discover a wide range of possibilities of mark making with the threads: painting with a knot of threads, with one thread, holding a thread with both hands, creating a thick mark when the thread is loaded with paint, creating a thin mark when the paint on the thread is less diluted, creating circular lines, circular shapes full of movement.
From: ima's diary
Friday, 20 May 2016
Monday, 2 May 2016
Yonat Nitzan-Green
'Faminization of asphalt' or 'Samakh undone'
Oil on canvas, 61 x 46 cm, 2015
Yonat Nitzan-Green
'Road's Gaze', Oil on canvas, 101.5 x 101.5 cm 2016
Yonat Nitzan-Green
'Stone's Gaze'
Oil on canvas, 101.5 x 101.5 cm 2016
Yonat Nitzan-Green, Belly's Gaze
Oil on canvas, 61 x 50 cm, 2016
Yonat Nitzan-Green, 'Air's Gaze'
Oil on canvas, 76.2 x 101.6 cm, 2016
Yonat Nitzan-Green
'Feminization of Asphalt with belly'
Oil on canvas, 42 x 29 cm, 2015
'יונת ניצן-גרין, 'מבט קיר
Yonat Nitzan-Green, 'Wall's Gaze'
Oil on canvas, 76.2 x 91.4 cm, 2015
Yonat Nitzan-Green, 'Wall's Gaze' - detail
Ahmada Turaani Shop In The Center Of Samakh Before Occupation
Posted by Nayef Mustafa in
Palestine Remembered web site
http://www.palestineremembered.com/Tiberias/Samakh/Picture3108.html
These
paintings here have been created out of my maternal subjectivity sensibility.
In other words, the experiences of pregnancy, birth and raising my children
have affected my perception of life and my relationships with time, space,
humans, non-humans and material.
The decision to work for a long period of time
with the photograph of Samakh emerged from these life-changing maternal experiences.
This
photograph (above) is with me since I read Yahya Yakhlif’s book, entitled: 'A Lake Beyond The
Wind' in 2007. Samakh, a Palestinian town that was destroyed in April 1948
on the same day of my birthday thirteen years before I was born, 10 minutes drive from the place I was born. Yet, the first time I heard about it was when I read this book. Samakh is with
me in the every-day and especially manifests through my artworks. My artworks
are with me in the every-day, part of who I am. My sons, Gilad and Mayron, are
with me in the every-day, if not physically than still in a metaphysical and
sub-atomic levels. Here I refer to the interview with the quantum physicist-feminist
Karen Barad.
כל הציורים הנ"ל נעשו ועדין נעשים
מתוך ההבנה הסובייקטיבית-מטרנלית שלי. במילים אחרות, חוויות הריון, לידה וגידול
ילדים השפיעו ואף שינו את יחסיי לזמן, חלל, אנשים, לא-אנשים, וחומר. ההחלטה להתמקד
בצילום סמח' (למעלה) אף היא נובעת מהשינוי בתפיסתי את החיים. אני נמצאת עם סמח'
מאז שקראתי את סיפרו של יחייא יחליף, 'אגם מעבר לרוח' בשנת 2007. סמח', עיירה פלשתינית שנהרסה באפריל 1948 באותו תאריך בו נולדתי 13 שנים לפני -כן, 10 דקות נסיעה ממקום הולדתי, אך שמעתי אודותיה לראשונה רק כאשר קראתי את הספר. סמח' נמצאת איתי
ביום-יום ובמיוחד באה לביטוי דרך יצירתי. יצירתי נמצאת איתי יום-יום, חלק ממי
שאני. בניי, גילעד ומירון, נמצאים איתי ביום-יום, אם לא בדרך פיסית עדין בדרך מטאפיסית
או/וברמה התת-אטומית. כאן אני במיוחד מתייחסת לדבריה של הפיזיקאית-פמיניסטית קרן
ברד:
Matter,
according to Karen Barad is:
‘Eros, desire, life forces [that] run through everything, not only specific body parts or specific kind of engagements among body parts. Matter itself is not a substrate or a medium for the flow of desire. Materiality is already a desiring dynamism, a reiterative reconfiguring, energized and energizing, enlivened and enlivening.’
From: ‘”Matter
feels, converses, suffers, desires, yearns and remembers” Interview with Karen
Barad’, (from “Meeting Utrecht Halfway” intra-active event, June 6, 2009, at
the 7th European Feminist Research Conference, Utrecht University).
The photograph
of Samakh acts as a magnetic light point. I return to it again and again, each
time a new bud-idea appears, which I didn’t see before. I return to it out of
closeness, it is never far, always in the periphery of my vision.
My vision has
expanded as a direct consequence of my maternal subjectivity. This is a vision
which combines the visible and the invisible. Like the state of being pregnant
in which I see all around me, including my changing body. I see through
ultra-sound a graphic representation of my foetus. I learn to see my
child-foetus through body vision: sensations yet without a name. I learn
to see through bodily discharge (an insulting word). I learn that vision
itself has an ‘outside’ and an ‘inside’. An outside vision of everything which
is outside of my body; and an inside vision of what grows inside my body, which
is part of me.
I am an
organic-cultural-social-historical being and what grows inside me is part of
this being that I am. This vision which combines outside and inside is
being implemented in my paintings. It is a vision that expands beyond a pair of
eyes planted in a physical body; a gaze that is returned and projected from
other humans and non-humans around me in a sphere of changing dimensions of
time and space.
תצלום סמח' משמש כנקודת
אור ממגנטת. אני חוזרת אליה שוב ושוב, כל פעם 'נובט' מתוכה ניצן-רעיון, דבר חדש
שלא ראיתי קודם. אני חוזרת אליה מתוך קירבה, היא אף פעם לא רחוקה, תמיד בפריפריה
של מבטי. מבטי מתרחב וקשור ישירות לסובייקטיביות המטרנלית. מבט שמכיל את הנראה ואת
שאינו נראה. כמו מצב הריוני שבו אני רואה מה שנמצא סביבי כולל את גופי המשתנה. אני
רואה דרך האולטרא-סאונד סכמה של עובר. אני לומדת לראות את ילדי-עוברי דרך
ראיית גוף: תחושות שעדין אין להן שם. דרך ביטויים גופניים-חומריים, 'הפרשות' (מילה
מעליבה). אני לומדת שלראייה עצמה יש 'חוץ' ו'פנים'. ראייה חיצונית של מה
שנמצא מחוץ לגופי וראייה פנימית של מה שצומח בתוכי, חלק ממני. אני יישות
אורגנית-תרבותית-חברתית-היסטורית ומה שצומח בתוכי הוא חלק מיישות זאת. את הראייה
הזאת, המחברת יחד 'חוץ' ו'פנים', אני מיישמת בציוריי. עם מבט שמתרחב מעבר
לזוג עיניים ששתולות בגוף הפיסי; מבט שמוחזר ומושלך מאחרים סביבי, האנושי
והלא-אנושי (חפצים, חומרים), במרחב שבנוי ממיימדים משתנים של זמן וחלל.
Subscribe to:
Posts (Atom)