YNG work-in-progress 1

YNG work-in-progress 2

YNG work-in-progress 3

YNG, Skin's Gaze, Oil on Canvas, 30.5 x 40.6cm, 2016

                                       

  Car park where Samakh railway station used to be. Photos by YNG, 2008

From: http://www.palestineremembered.com/Tiberias/Samakh/index.html#Pictures

ציוריי 'פמניזציה של אספלט' מתייחסים למקום בו עמדה פעם סמח' וכיום יש שם מגרש חנייה במיוחד על יד תחנת הרכבת ההיסטורית שציינה את הגבול בין פלסטינה וסוריה. 

The group of paintings entitled 'Feminization of Asphalt' relates to the place where Samakh once stood. Today in place of the Palestinian town there is a large car-park near the historic railway station which marked the border between Palestine and Syria

YNG, Feminization of Asphalt or Samakh undone

Oil on canvas, 42 x 30cm, 2015

פמניזציה של אספלט או פרימת סמח', שמן על בד

This clip describes the process of making cotton threads

https://www.youtube.com/watch?v=kH_b3Heo48I

W. J. T. Mitchell: “objects are the way things appear to a subject – that is, with a name, an identity, a gestalt or stereotypical template. … Things, on the other hand, … [signal] the moment when the object becomes the Other, when the sardine can looks back, when the mute idol speaks, when the subject experiences the object as uncanny and feels the need for what Foucault calls ‘a metaphysics of the object, or, more exactly, a metaphysics of that never objectifiable depth from which objects rise up toward our superficial knowledge.’ “

From: Jane Bennett, Vibrant Matter, a political ecology of things, Duke University Press, Durham and London, 2010, p. 2.

הציור מוגדר כדיאלוג שמצטייר בין שני בדים: הראשון הוא בד הקנווס המתוח על המסגרת והשני הוא בד הסדין הפרום ש'נותן' חוטים בנדיבות ושפע. המכחול מוחלף בחוטי הסדין. אמצעי הציור משתנה מטכנולוגיה מוכרת, פטריארכלית (המכחול), לטכנולוגיה נשית-סובייקטיבית-מטרנלית. החוטים שווים בדרך בנייתם, כולם חוטי כותנה שנוצרו בטכנולוגיה פטריארכלית, במכונה. אולם, כאשר אני מתחילה את הדיאלוג עם בד הסדין, כל חוט נפרם בהתאם לכח משיכה משתנה, אחד נפרם בשלמותו, שני נקטע באמצע או בכל נקודה אחרת. אני טובלת את החוט, או קבוצת החוטים, בצבע ומניחה על הבד. כל הנחה שונה מקודמתה לפי תנועת היד והגוף (אני מציירת בעמידה). לפעמים אני נעזרת בסכין הערבוב כדי להניח את החוטים, לפעמים אני מחזיקה בקצה. החוט, בניגוד לשער המכחול, גמיש וקל, רוקד ומסתלסל באוויר ואין לי מושג איפה ינחת. כך נכנס לתהליך הציור אלמנט המקריות שמוכר ומרכזי לנסיון המטרנלי, החל מהרגע שהזרע 'בוחר' בייצית. כך מיודע הציור אודות הנסיון המטרנלי. אני מגלה מנעד אפשרויות ציור עם חוטים פרומים: ציור עם גוש חוטים, עם חוט בודד, בשתי ידיים – כל יד אוחזת בקצה חוט, יצירת כתם חוטי, יצירת קו בודד, יצירת קו עבה כשהחוט עמוס צבע נוזלי, יצירת קו דקיק כשהחוט מכוסה צבע לא מדולל, יצירת קווים מעוגלים, יצירת צורות עגולות ומעוגלות מלאות תנועה. 

מתוך: יומנה של ima 

The painting is defined as a dialogue that takes place between two fabrics: first, the canvas which is stretched over a stretcher. 
Second, the threads which are taken from an old bed-sheet. Instead of a brash I use threads. Although they were produced by a patriarchal technology when I begin this dialogue with the bed-sheet each thread is pulled with different force. Some come out as whole while others break. I dip a thread or a knot of threads in paint then place on the canvas. Each time a different mark is produced. I hold the thread at one end; it 'dances' in the air and I can't predict where it will land. The element of chance echoes the maternal experience, from the moment a sperm 'chooses' an egg onward. I discover a wide range of possibilities of mark making with the threads: painting with a knot of threads, with one thread, holding a thread with both hands, creating a thick mark when the thread is loaded with paint, creating a thin mark when the paint on the thread is less diluted, creating circular lines, circular shapes full of movement.

From: ima's diary

“Life by its very nature is dialogic. To live means to participate in dialogue: to ask questions, to heed, to respond, to (dis)agree.” Mikhail Bakhtin

https://www.youtube.com/watch?v=W7AU_GmE4B8
https://www.youtube.com/watch?v=gd8TGs2zfjk
https://www.youtube.com/watch?v=iwxu4vDuBaI
https://www.youtube.com/watch?v=2DjqVQXc_18

https://youtu.be/RYnW-qNdZVA

https://youtu.be/RYnW-qNdZVA

A clip showing my parents viewing the process of taking off the threads from the painted canvas.
They are my immediate audience although we only meet twice a year for a few days.

יונת ניצן-גרין, 'פמניזציה של אספלט' או 'פרימת סמח' 
Yonat Nitzan-Green
'Faminization of asphalt' or 'Samakh undone' 
Oil on canvas, 61 x 46 cm, 2015 

'יונת ניצן-גרין, 'מבט כביש    
Yonat Nitzan-Green
'Road's Gaze', Oil on canvas, 101.5 x 101.5 cm 2016

 'יונת ניצן-גרין, 'מבט אבן  
Yonat Nitzan-Green

'Stone's Gaze' 
Oil on canvas, 101.5 x 101.5 cm 2016

 'יונת ניצן-גרין, 'מבט בטן
Yonat Nitzan-Green, Belly's Gaze 
Oil on canvas, 61 x 50 cm, 2016 

'יונת ניצן-גרין, 'מבט אוויר
Yonat Nitzan-Green, 'Air's Gaze'
Oil on canvas, 76.2 x 101.6 cm, 2016 

 'יונת ניצן-גרין, 'פמניזציה של אספלט עם בטן
Yonat Nitzan-Green 
'Feminization of Asphalt with belly'
Oil on canvas, 42 x 29 cm, 2015

 'יונת ניצן-גרין, 'מבט קיר
Yonat Nitzan-Green, 'Wall's Gaze'
Oil on canvas, 76.2 x 91.4 cm, 2015 

יונת ניצן-גרין, 'מבט קיר' - פרט
Yonat Nitzan-Green, 'Wall's Gaze' - detail

Ahmada Turaani Shop In The Center Of Samakh Before Occupation

Posted by Nayef Mustafa in Palestine Remembered web site 

http://www.palestineremembered.com/Tiberias/Samakh/Picture3108.html

These paintings here have been created out of my maternal subjectivity sensibility. In other words, the experiences of pregnancy, birth and raising my children have affected my perception of life and my relationships with time, space, humans, non-humans and material. 

The decision to work for a long period of time with the photograph of Samakh emerged from these life-changing maternal experiences.

This photograph (above) is with me since I read Yahya Yakhlif’s book, entitled: 'A Lake Beyond The Wind' in 2007. Samakh, a Palestinian town that was destroyed in April 1948 on the same day of my birthday thirteen years before I was born, 10 minutes drive from the place I was born. Yet, the first time I heard about it was when I read this book. Samakh is with me in the every-day and especially manifests through my artworks. My artworks are with me in the every-day, part of who I am. My sons, Gilad and Mayron, are with me in the every-day, if not physically than still in a metaphysical and sub-atomic levels. Here I refer to the interview with the quantum physicist-feminist Karen Barad.

כל הציורים הנ"ל נעשו ועדין נעשים מתוך ההבנה הסובייקטיבית-מטרנלית שלי. במילים אחרות, חוויות הריון, לידה וגידול ילדים השפיעו ואף שינו את יחסיי לזמן, חלל, אנשים, לא-אנשים, וחומר. ההחלטה להתמקד בצילום סמח' (למעלה) אף היא נובעת מהשינוי בתפיסתי את החיים. אני נמצאת עם סמח' מאז שקראתי את סיפרו של יחייא יחליף, 'אגם מעבר לרוח' בשנת 2007. סמח', עיירה פלשתינית שנהרסה באפריל 1948 באותו תאריך בו נולדתי 13 שנים לפני -כן, 10 דקות נסיעה ממקום הולדתי, אך שמעתי אודותיה לראשונה רק כאשר קראתי את הספר. סמח' נמצאת איתי ביום-יום ובמיוחד באה לביטוי דרך יצירתי. יצירתי נמצאת איתי יום-יום, חלק ממי שאני. בניי, גילעד ומירון, נמצאים איתי ביום-יום, אם לא בדרך פיסית עדין בדרך מטאפיסית או/וברמה התת-אטומית. כאן אני במיוחד מתייחסת לדבריה של הפיזיקאית-פמיניסטית קרן ברד:

Matter, according to Karen Barad is:

‘Eros, desire, life forces [that] run through everything, not only specific body parts or specific kind of engagements among body parts. Matter itself is not a substrate or a medium for the flow of desire. Materiality is already a desiring dynamism, a reiterative reconfiguring, energized and energizing, enlivened and enlivening.’

From: ‘”Matter feels, converses, suffers, desires, yearns and remembers” Interview with Karen Barad’, (from “Meeting Utrecht Halfway” intra-active event, June 6, 2009, at the 7^th European Feminist Research Conference, Utrecht University).

The photograph of Samakh acts as a magnetic light point. I return to it again and again, each time a new bud-idea appears, which I didn’t see before. I return to it out of closeness, it is never far, always in the periphery of my vision.

My vision has expanded as a direct consequence of my maternal subjectivity. This is a vision which combines the visible and the invisible. Like the state of being pregnant in which I see all around me, including my changing body. I see through ultra-sound a graphic representation of my foetus. I learn to see my child-foetus through body vision: sensations yet without a name. I learn to see through bodily discharge (an insulting word). I learn that vision itself has an ‘outside’ and an ‘inside’. An outside vision of everything which is outside of my body; and an inside vision of what grows inside my body, which is part of me.

I am an organic-cultural-social-historical being and what grows inside me is part of this being that I am. This vision which combines outside and inside is being implemented in my paintings. It is a vision that expands beyond a pair of eyes planted in a physical body; a gaze that is returned and projected from other humans and non-humans around me in a sphere of changing dimensions of time and space. 

   

תצלום סמח' משמש כנקודת אור ממגנטת. אני חוזרת אליה שוב ושוב, כל פעם 'נובט' מתוכה ניצן-רעיון, דבר חדש שלא ראיתי קודם. אני חוזרת אליה מתוך קירבה, היא אף פעם לא רחוקה, תמיד בפריפריה של מבטי. מבטי מתרחב וקשור ישירות לסובייקטיביות המטרנלית. מבט שמכיל את הנראה ואת שאינו נראה. כמו מצב הריוני שבו אני רואה מה שנמצא סביבי כולל את גופי המשתנה. אני רואה דרך האולטרא-סאונד סכמה של עובר. אני לומדת לראות את ילדי-עוברי דרך ראיית גוף: תחושות שעדין אין להן שם. דרך ביטויים גופניים-חומריים, 'הפרשות' (מילה מעליבה). אני לומדת שלראייה עצמה יש 'חוץ' ו'פנים'. ראייה חיצונית של מה שנמצא מחוץ לגופי וראייה פנימית של מה שצומח בתוכי, חלק ממני. אני יישות אורגנית-תרבותית-חברתית-היסטורית ומה שצומח בתוכי הוא חלק מיישות זאת. את הראייה הזאת, המחברת יחד 'חוץ' ו'פנים', אני מיישמת בציוריי. עם מבט שמתרחב מעבר לזוג עיניים ששתולות בגוף הפיסי; מבט שמוחזר ומושלך מאחרים סביבי, האנושי והלא-אנושי (חפצים, חומרים), במרחב שבנוי ממיימדים משתנים של זמן וחלל.